(1) 
זֶה פָּשׁוּט וְחָתוּם זֶה מְקוּשָּׁר וְהָעֵד שְׁנַיִם עֵדִים שְׁלֹשָׁה הָא כֵּיצַד שְׁנַיִם לְפָשׁוּט שְׁלֹשָׁה לִמְקוּשָּׁר.
זֶה פָּשׁוּט וְחָתוּם זֶה מְקוּשָּׁר וְהָעֵד שְׁנַיִם עֵדִים שְׁלֹשָׁה הָא כֵּיצַד שְׁנַיִם לְפָשׁוּט שְׁלֹשָׁה לִמְקוּשָּׁר.this is referring to an ordinary document. When the verse states: “And seal them,” this is referring to a tied document. The next phrase, “and call witnesses [veha’ed edim],” which more literally would be translated: And have witnesses bear witness, is interpreted as follows: “And have bear witness [veha’ed],” this indicates the need for two witnesses, as the term “witness [ed]” in the Torah generally refers to two witnesses. As to the word “witnesses [edim],” this additional term indicates the need for three witnesses. How so? How can the verse call for both two witnesses and three witnesses? Rabbi Ḥanina explains: Two witnesses are required for an ordinary document, and three are required for a tied document.
1. הוה: גכה : ״כי הוה״.
2. ומגרשי: גכה : ״ומתגרשי״.
3. להו : דפוסים כבחלק מנוסחאות התלמוד. וכן נראה שהיה לפני הרמב״ם שכן כתב בפירושו: פרתב להם גט מקושר.
4. דאדהכי: גכה , דפוסים: ״אדהכי״.
5. דפוסים מוסיף כאן, ע״פ הגמ׳ קס ע״ב-קסא ע״א: אמר רב יצחק בר יוסף והיכן עדים חותמים בגט מקושר אמר רב הונא מבחוץ כנגד החלק שבין קשר לקשר וליחוש דילמא כתב בסוף השטר מאי דבעי והרי עדיו חתומים מבחוץ דכתיב בסוף השטר שריר וקים וניחוש דילמא כתב מאי דבעי והדר כתב שריר וקים חד שריר וקים כתבינן תרי שריר וקים לא כתבינן וניחוש דילמא מחק לשריר וקים וכתיב מילי דבעי ומקיים והדר כתיב שריר וקים הא״ר יוחנן תלויה מקויימת כשרה מחק אף על פי שמקוים פסול ולא אמרן דפסול אלא כשעור שריר וקים ובמקום שריר וקים תנן התם איש פלוני עד בן איש פלוני עד כשר: רב ירמיה בר אבא אמר אחורי כתב היה חתום מלמטה למעלה שהכתב נכתב שיהו חותמים נגד הכתב .
וחתום זה מקושר – כלומר שצרור וחתום תפור וקשור 1 ביני:
והעד שנים – כדכתיב לא יקום עד אחד באיש ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד ומה ת״ל אחד ללמדך כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד ה״נ האי והעד שנים הן הואיל דלא כתב אחד:
עדים שלשה – דמדקאמר והעד שנים מכלל דעדים שלשה הן:
1. אולי צ״ל תפור וקשור בינו ועדיו כצ״ל וכ״כ לקמן בד״ה חתום.
זה פשוט – כעין ספר.
וחתום – משמע צרור וחתום ומקושר.
והעד שנים – כדאמר בעלמא (סוטה דף ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד כמו שפרט לך לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו׳ מכלל דעד סתם הרי כאן שנים.
1זה פשוט שבמקושר הטופס והתורף ששניהם שוים בו. ונראה לי ששתי שדות היו אשר קנה ירמיה באחד עשה שטר פשוט ובאחד עשה מקושר ולא ידעתי על מה. גם לא ידעתי למה תקנו מקושר בשטרות בשלמא גיטין משום דאתרא דכהני הוה כדמפרש בגמרא אבל שטרות למה אלא שלא לחלוק במעשה השטרות. ומהאי טעמא נמי אמרינן אין שטר לאחר מיתה דומיא דגט דבעינן כריתות דבר הכורת בינו לבינה ואחר מיתה כבר נכרתו בלא גט. והאי להכי הוא דאתא שדות בכסף יקנו עצה טובה קמשמע לן ואקח ספר המקנה דהכי הוה מעשה. פירוש הני קראי לאו לאגמורי דינא אתו לדרוש בהו מילתא יתירתא הילכך וכתוב בספר והעד עדים איבא למימר חדא מילתא היא והאי והעד עדים כלומר הרבו עדים בחתימת הספר כדי שתמצאו עדים לקיום וחתימה. ואקח ספר המקנה.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
טעמא מאי תקינו רבנן [מקושר] אתרא דכהני הוה והוו קפדי ומגרשי נשייהו מתוך כעס ותקינו להו רבנן מקושר דאדהכי והכי מייתבא דעתייהו. הא תינח גיטין שטרות מאי איכא למימר. שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. והיכן עדיו דמקושר חותמין. רב הונא אמר בין קשר לקשר מאבראי ונראין העדים בין חריצי קשרים. ר׳ ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד כל הכתב מבחוץ [ולכ״ע מאבראי] ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. כדמפרש ואזיל:
כב. הרי אמרו גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו מאחוריו, מנא הני מילי, דאיכא תרי גוני שטרות חד פשוט וחד מקושר, אמר ר׳ [חנינא] דאמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים כתוב בספר זה פשוט, שכתוב כעין ספר, וחתום זה מקושר, לשון דבר צרור וחתום, וקשורו זהו חותמו, והעד עדים זו חתימת ידי עדים העד שנים עדים שלשה. כלומר ממשמע שנאמר העד שומע אני שאין פחות משנים דאין עדות פחות משנים, מה תלמוד לומר עדים, לרבויי עד שלישי הוא דאתא. ואם נפשך לומר מדדרשינן בעלמא (סנהדרין ל,א) לא יקום עד אחד ממשמע שנאמר עד איני שומע שהוא אחד מה תלמוד לומר אחד, זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד, הכא נמי כיון דכתיב העד הרי כאן שנים, מה ת״ל עדים, לרבויי בעדים הוא דאתא. ומסתמא לית לך לרבויי טפי מחד, דתפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת.
הא כיצד שנים לפשוט שלשה למקושר ואיפוך אנא מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו. כלומר מתוך שריבה בו חומר להצריכו קשרים ריבה חומר בעדיו להצריכו שלשה, דכיון דרבי קרא חומרא גבי עדים מסתמא כי רביה בההוא דרבי חומרא בקשרים הוא דרבי.
רפרם אמר מהכא ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחוקים ואת הגלוי ספר המקנה זה פשוט את החתום זה מקושר גלוי זה פשוט שבמקושר המצוה והחוקים אלו דברים שבין פשוט למקושר הא כיצד זה עדיו שנים וזה עדיו שלשה זה עדיו מתוכו וזה עדיו מאחוריו ואיפוך אנא מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו. ומסתברא דירמיה בתרי שטרי זבין מיניה מחנמאל, חד פשוט וחד מקושר, דהא קימ״ל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו, והיינו דכתיב (ירמיה לב,יד) לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים, אלמא לאו חד שטרא יהיב ליה, דכלהו הני לישני לשון רבים משמע.
ומאי טעמא אצטריך למכתב תרי שטרי, מקושר משום דלוקח ומוכר(ו) תרויהו (דהני) [כהני] הוו, דהא ירמיה כהן הוה דכתיב (ירמיה א,א) מן הכהנים אשר בענתות, הילכך על כרחיך חנמאל בן דודו נמי כהן הוה, וכיון דכהני הוו ואתרא דנהיגי במקושר הוה, אצטריך למכתב מקושר. וכי תימא לכתוב מקושר ולא באעי פשוט, ההוא כדקאמר טעמא למען יעמדו ימים רבים כי כה אמר ה׳ צבאות כו׳ עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת, דש״מ דכי אצטריכו ליה הני שטרי לימי בית שני הוא דאצטריכו ליה, דחייש דילמא מנשו לה למילתא לאחר כמה שנים ולא משתכחי סהדי בהכין, הילכך אצטריך למעבד נמי פשוט, דאי טעני יורשי מוכר ליורשי לוקח דילמא אתרא דנהיגי בפשוט הוה ולא סגיא לכו במקושר הוה מפקי ליה נמי לפשוט ומפקי לה לארעא מיורשי מוכר ממה נפשך, אי אתרא דנהיגי בפשוט הוה הא פשוט ואי אתרא דנהיגי במקושר הוה הא מקושר.
אי נמי כי אצטריך משום דשדה המכר גופה בענתות היתה, דכתיב (ירמיה לב,ז) קנה לך את שדי אשר בענתות, והיא היתה עיר הכהנים כדכתיב (שם א,א) מן הכהנים אשר בענתות, וכתיב נמי (מלכים א ב,כו) ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדך, ואמטול הכי אצטריך תרי שטרי, חד פשוט כמנהג ירושלים שנכתב בה השטר והיו נוהגין בפשוט, וחד מקושר כמנהג ענתות דהוה אתרא דכהני והוו נהיגי במקושר, הילכך אצטריך מקושר כמנהג מקום השדה שהיתה בענתות והמוכר עצמו שהיה מענתות.
והיינו דקא דרשי רבנן את ספר המקנה זה פשוט, כלומר שטר מקנה הפשוט שכתוב בספר פשוט כדאמרן, ואת החתום זה מקושר, כלומר שטר מקנה השני שעשאו מקושר כדאמרן. המצוה והחוקים, אלו דברים שבין פשוט למקושר. ואת הגלוי, זה פשוט שבמקושר. וטכסיסי מקושר קא חשיב ואזיל, שהיה כתוב כהלכתו, והיינו דכתיב את החתום זה מקושר, המצוה והחוקים שנעשה כמצוה והחוקים שהמקושר מוסיף על הפשוט, דהיינו קשריו ועדיו מאחוריו. וטופס השטר ותורפו שהוא גלוי מתוכו היו כתובין בתוכו כהלכתן בטופס הפשוט, והיינו דאמרי׳ גלוי זה פשוט שבמקושר, לפי שצורת נוסח המקושר כתוב מתוכו וטכסיסיו כצורת הפשוט הוא אלא שאין עדיו חתומים מתוכו. ואע״ג דאין זמנו של זה כזמנו של זה, דרך כתיבתן מיהת חד הוא, ואמטול הכי קרי ליה לנוסח המקושר פשוט שבמקושר.
רמי בר יחזקאל אמר מהכא על פי שנים (ו)עדים או שלשה עדים יקום דבר אם העדות מתקיימת בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה לומר לך שנים לפשוט שלשה למקושר ואיפוך אנא מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו. ומתמהינן והני קראי להכי הוא דאתו כל חד וחד למילתיה הוא דאתא שדות בכסף יקנו עצה טובה קמ״ל. למכתב שטרא ולאפושי בסהדי, דאי לא מקיים בהאי מקיים בהאי.
ואקח את ספר המקנה משום מעשה שהיה. כלומר, אין, ירמיה בתרי שטרי זבין חד פשוט וחד מקושר כדאמרן, מיהו לאו לאשמועינן דמדאוריתא הכין דינא קאתי לאשמועינן, אלא מעשה שהיה קמ״ל, לאשמועינן מאי דאינבי מגו ההוא מעשה עוד יקנו בתים ושדות וכרמים ושאר עניני נבואתיה. על פי שנים עדים או שלשה עדים להקיש שלשה לשנים. לכל חד וחד כדאית ליה, כלומר להנך תנאי דאפליגו בה בפרק כיצד העדים נעשין זוממין (מכות ה,ב), לת״ק כדאית ליה ולר״ש כדאית ליה ולרבי עקיבא כדאית ליה. ואסיקנא אלא גט מקושר מדרבנן בעלמא הוא וקרא אסמכתא בעלמא.
מיהו ש״מ דהאי תקנתא ביומי בית ראשון אתקין, דעל כרחיך ירמיה הנביא בפשוט ומקושר זבן כדברירנא. וש״מ דאפי׳ בשאר שטרות תקינו רבנן מקושר. ומ״ט תקינו רבנן מקושר אתרא דכהני הוה דהוו קפדי טובא. כדכתיב (הושע ד,ד) ועמך כמריבי כהן, והוו מגרשי נשיהו. ומיתסרן עליהו איסורא דלעלם, תקינו להו רבנן מקושר דאדהכי והכי מיתבא דעתיהו. הא תינח גיטין שטרות מאי איכא למימר שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. וש״מ נמי דאפי׳ בשאר שטרות נמי תקינו רבנן מקושר. ואידי ואידי באתרא דנהיגי כדבענן למימר קמן:
כג. והיכן העדים חותמין במקושר, רב הונא אמר בין קשר לקשר רבי ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ. וסוגיא דשמעתא דכ״ע אין העדים חותמין במקושר אלא מאחוריו, ואין חותמין אלא בין קשר לקשר משלשת הקשרים המופרדין זה מזה במקום הנראה. והיינו דקאמר ר׳ ירמיה בר אבא מבחוץ, דאי לאשמועינן אחורי הכתב, הא קאמר אחורי הכתב בהדיא, מבחוץ (לימא) [למה] לי, אלא להכי אשמעינן מבחוץ לאשמועינן דכי חתמי במקום הנראה חתמי, והיינו בין קשר לקשר לאפוקי תחת הקשרים דלא. ובהא פליגי, רב הונא סבר מקושר עדיו מאחוריו תנן, כל היכא דחתימי מאחוריו בין קשר לקשר לא שנא כנגד הכתב ולא שנא שלא כנגד הכתב אלא כנגד הגליון החלק שבסוף הגט שפיר דאמי. ור׳ ירמיה בר אבא סבר, אין, עדים בין קשר לקשר חתימי, מיהו לעולם אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ, שצריך להתחיל בכוון כנגד שולי שיטה אחרון שבפנים וכותב ומסיים כלפי מעלה. ומסקאנא נמי לטעמיה דר׳ ירמיה בר אבא דצריך שתהא חתימת העדים כולה ברוחב שיטה אחרונה, שתי כנגד ערב וערב כנגד שתי, כדפרישנא במתניתין. ורב הונא לא אכפת ליה בהכי כדבענן למימר קמן. וקי״ל כר׳ ירמיה בר אבא כדבענן לברורי לקמן:
כד. א״ל רמי בר חמא לרב חסדא לרב הונא דאמר בין קשר לקשר קא ס״ד בין קשר לקשר ומגואי. כלומר מדקא״ר ירמיה בר אבא אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ, דמשמע בין קשר לקשר מאבראי במקום הנראה כדברירנא, מכלל דרב הונא סבר בין קשר לקשר מגואי, בין שני הכריכות והקשרים המורכבין זה על גבי זה, והא ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר אין זמן בזה וא״ל ר״ש ברבי לרבי שמא בין קשריו הוא מובלע ופלייה וחזייה. והאי פלייה לשון לא יפלא את כליו הוא, כלומר הפריד שני הכרכות, שהגט כרוך בשני חלקי הרצועה כרך על גבי כרך וקשר על גבי קשר, וראה את הזמן מובלע בין שני הקשרים שהן זה על גבי זה, ואם איתה אין זמן ואין עדים בזה מיבעי ליה. כלומר אם איתה דעדים בין קשר לקשר מגואי חתימי בין שני הכרכות והקשרים המורכבין זה על גבי זה, כי היכי דקשיא ליה אין זמן בזה תקשי ליה נמי אין עדים בזה. ומהדרינן מי סברת בין קשר לקשר מגואי לא בין קשר לקשר מאבראי. כדפרישנא לעיל.
וש״מ דדין המקושר להיות רצועות יוצאות מראשו כנגד שלשה עדים שעתידין לחתום בין קשר לקשר. וה״ה בין שלש ועד שבע. וכל אחת חלוקה לשתים כדי שיכרוך הגט בשני חלקי הרצועה ויקשר. ולמדנו דרך כרכות וקשירתו לכפלו מתחלה ולכרכו בשני חלקי הרצועה הקיצונה, ולקשור ולכתוב את הזמן סמוך לקשר, וחוזר וכורך כרך על גבי כרך ראשון וקושר קשר על גבי קשר ראשון. וכן יעשה לכל רצועה ורצועה. ונמצא הזמן מובלע בין קשריו, כלומר בין שני הקשרים המורכבים זה על גבי זה.
ושמעינן נמי מינה דאי כתיב ליה בין קשריו במקום הנראה שפיר דאמי. מדקאמר רבי אין זמן בזה, דאלמא הכי הוו נהיגי למעבד, דאי לא תימא הכי מאי קשיא ליה לרבי. וכ״ת רבי הוא דלא הוה פקיע במקושר כדחזינן לקמן (קסד,ב), אי הכי אמאי קאמר ליה ר׳ שמעון ברבי שמא בין קשריו הוא מובלע, דמשמע דאיפשר הכי, לימא ליה בין קשריו הוא מובלע. ועוד מדאמרינן עלה לקמן (שם) הדר חזה ביה (בבי) [רבי] [ב]בישות, דסבר דאיהו כתביה, ואמר ליה לאו אנא כתבתיה, דשמעת מינה דאי כתיב ליה במקום הנראה עדיף טפי:
כה. והשתא דאסיקנא דרב הונא דאמר בין קשר לקשר מאבראי קאמר במקום הנראה כדפרישנא, אשתכח דרב (ירמיה) [הונא] ור׳ ירמיה בר אבא לאו בבין קשר לקשר פליגי, דכ״ע כי חתימי עדים בין קשר לקשר מאבראי חתימי, בין שלשה הקשרים המופרדין זה מזה במקום הנראה כי טעמיה דרבי (חייא) [ירמיה] בר אבא דאמר אחורי הכתב מבחוץ דהיינו במקום הנראה, וכי פליגי בכנגד הכתב פליגי, רבי ירמיה בר אבא סבר דוקא כנגד הכתב אבל כנגד החלק לא, ורב הונא סבר בין קשר לקשר מאבראי, לא שנא כנגד הכתב ולא שנא כנגד החלק. וקימא לן כרבי ירמיה בר אבא כדבעינן למימר קמן:
כו. ודיקינן לרב הונא דלא בעי כנגד הכתב ליחוש דילמא כתיב מגואי מאי דבעי וחתימי סהדי מאבראי. בשלמא לרב ירמיה בר אבא דבעי כנגד הכתב ונמצא מתחיל מבחוץ כנגד שולי שיטה אחרונה שבפנים, ליכא למיחש ולא מידי, דאי מוסיף מידי לאחר שטה אחרונה נמצאת התוספת שיטה אחרונה, וכיון דקימא שלא כנגד חתימת העדים מינכר זיופיה, דהא בעינן דלתחלי סהדי כנגד שולי שיטה אחרונה שבפנים וליכא. אלא לרב הונא קשיא. ואוקימנא לטעמיה דרב הונא כגון דכתיב ביה מגואי שריר וקיים בסוף. דאי כתב בתר שריר וקיים מאי דבעי לא ילפינן מההוא טופיאנא ולא מידי. אבל לרב ירמיה בר אבא דבעי כנגד הכתב ובעי דלתחלי משולי שיטה אחרונה שבפנים, אע״פ דלא כתיב ביה שריר וקיים כשר, דליכא למיחש ולא מידי כדברירנא לעיל.
ודייקינן תו לטעמיה דרב הונא וכי כתיב ביה שריר וקיים מאי הוי, וליחוש דילמא כתיב בתר הכי מאי דבעי והדר כתיב ושריר וקיים. ופריק חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן. דאי משתכח מידי בתר שריר וקיים קמא, אע״ג דכתיב בתריה לבסוף שריר וקיים לא מהני ולא מידי, אלא כל ענינא יתרה דמשתכח בתר שריר וקיים קמא לא ילפינן מיניה.
גמרא (זה גלוי) ואת הגלוי זה פשוט שבמקושר. פירוש המקום הגלוי הנשאר מן הנייר תחת הכתב לפי שהפשוט עדיו חותמים תחת הכתב ומה שישאר מן הנייר גלוי אחר חתימת העדים אין לחוש עליו לפי שלא יתכן בו זיוף הואיל וכבר חתמו העדים למעלה ממנו תחת תשלום כתב השטר אבל מקושר כיון שעדיו אינם חתומים בפני השטר אלא אחורי השטר בין קשריו היה לנו להקפיד שלא להשאיר בפני השטר לאחר תשלום הכתב מקום גלוי מן הנייר שמא יבוא להוסיף בו ענין קא משמע לן שאין אנו חוששים לדבר זה ועל זה אמר הכתוב ואת הגלוי כלומר ואף על פי שנשאר בו בנייר מקום גלוי אין חוששים לו והשטר לעולם כשר לפי שכיון שתקנו חכמים שיכתוב בפני השטר לאחר תשלום הכתב שריר וקיים אין כאן מקום חשש זיוף וכדבעינן למימר לקמן. ויש לפרש זה (גלוי) פשוט שבמקושר שכיון שהעדים מאחרי השטר הן חותמים נמצאת חתימתם על מקום גלוי שהרי אין לפני חתימתו כתב אלא נייר גלוי ואף על פי כן השטר כשר לפי שאין מקום לחשש זיוף כדבעינן למימר לקמן. הרא״ם ז״ל.
והראב״ד ז״ל פירש וזה לשונו: זה פשוט שבמקושר הטופס והתורף ששניהם שוים בו. ונראה לי ששתי שדות היו אשר קנה ירמיה באחד עשה שטר פשוט ובאחד עשה מקושר ולא ידעתי על מה. גם לא ידעתי למה תקנו מקושר בשטרות בשלמא גיטין משום דאתרא דכהני הוה כדמפרש בגמרא אבל שטרות למה אלא שלא לחלוק במעשה השטרות. ומהאי טעמא נמי אמרינן אין שטר לאחר מיתה דומיא דגט דבעינן כריתות דבר הכורת בינו לבינה ואחר מיתה כבר נכרתו בלא גט. והאי להכי הוא דאתא שדות בכסף יקנו עצה טובה קמשמע לן ואקח ספר המקנה דהכי הוה מעשה. פירוש הני קראי לאו לאגמורי דינא אתו לדרוש בהו מילתא יתירתא הילכך וכתוב בספר והעד עדים איבא למימר חדא מילתא היא והאי והעד עדים כלומר הרבו עדים בחתימת הספר כדי שתמצאו עדים לקיום וחתימה. ואקח ספר המקנה. (חסר מכאן ולהלן כמו ד׳ וה׳ דפין). מחדושי הראב״ד ז״ל.
(161a:3) ולרב ירמיה בר אבא דאמר אחורי הכתב כו׳. ליחוש דילמא מזייף וכתיב מגואי מאי דבעין ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. פירוש קסלקא דעתך דהאי אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ דקאמר שיהיו העדים חותמים כנגד השיטה האחרונה שבפני השטר ושתבא חתימתם מלמעלה למטה כמו הכתב שבפני השטר שהוא מלמעלה למטה ועל זאת הקשינו וליחוש דילמא מזייף ומוסיף בפני השטר שיטה אחרת וכשיוציא השטר לבד ויאמרו לו למה לא חתמו העדים כנגד שיטה זו שהיא אחרונה אלא כנגד השיטה שלמעלה ממנה ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי כלומר היה בלבי להוסיף עדים אחרים ולפיכך אמרתי לעדים שיתחילו בחתימה מכנגד השיטה שהיא למעלה מהאחרונה כדי שיחתמו אחרים תחתיהם כנגד השיטה האחרונה ותגמר חתימת כולם כנגד גמר כתב השטר מאחריוא ומהדרינן מי סברת עדים אלו שחותמים אחורי הכתב נגד הכתב מבחוץ מלמעלה למטה הם חותמים כדי שנחוש לדבר זה לא (מלמעלה למטה) ממטה למעלה הם חותמים שהופכים את השטר ועושין תחתיתו עליון ועליונו תחתון וחותמים העדים כנגד שיטה אחרונה מאחריה שנעשה גגו של עדים כנגד תחתית הכתב שבשיטה אחרונה שאם יבא לרבות בעדים תחת חתימת עדים אלו תבא כנגד השיטה שהיא למעלה מהשיטה האחרונה וכיון שכן אין לחוש שמא יוסיף תחת שיטה אחרונה כלום שאם ימצא בשטר שיטה בסופו ויבא מלמעלה מכנגד גגן של עדים החותמים מאחריו בידוע שהוא זיוף ואין למדין ממנו. הרא״ם ז״ל. עיין בחידושי הרמב״ן ז״ל.ב
א. צריך עיון מכל זה צריך לקיים דבריו אם אין עדים. אולי צריך לומר כי באמת יחתום על ידו עדים מזויפים.
ב.
זה שטר פשוט שהוא כעין ספר, העשוי כמגילה, ״וחתום״ שהוא קשור וצרור — זה שטר מקושר, ״והעד״ — הרי למדנו מכאן שנים עדים, שאין עדות בפחות משנים, ״עדים״ משמעו להוסיף — שלשה, הא [הרי] כיצד? שנים לפשוט, שלשה למקושר.
this is referring to an ordinary document. When the verse states: “And seal them,” this is referring to a tied document. The next phrase, “and call witnesses [veha’ed edim],” which more literally would be translated: And have witnesses bear witness, is interpreted as follows: “And have bear witness [veha’ed],” this indicates the need for two witnesses, as the term “witness [ed]” in the Torah generally refers to two witnesses. As to the word “witnesses [edim],” this additional term indicates the need for three witnesses. How so? How can the verse call for both two witnesses and three witnesses? Rabbi Ḥanina explains: Two witnesses are required for an ordinary document, and three are required for a tied document.
הכל
(2) וְאֵיפוֹךְ אֲנָא מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו.
The Gemara questions this explanation: But I can just as well reverse it, requiring two witnesses for a tied document and three for an ordinary one. The Gemara answers: Since the tied document requires more to be done with regard to its ties, it stands to reason that it requires more to be done with regard to its witnesses, requiring three rather than two.
איפוך אנא – ואימא ג׳ לפשוט וב׳ למקושר. ומשני לא ס״ד דמתוך שנתרבה מן הפשוט בקשריו כדקאמרי׳ נתרבה נמי בעדים דליהוי משונה מן הפשוט:
ושואלים: וכיון שהדבר לא נתבאר בכתוב, ואיפוך אנא [ואהפוך אני] ואומר שבפשוט צריכים שלושה ובמקושר שנים! ומשיבים: מתוך שנתרבה ונשתנה המקושר על ידי קשריו, מסתבר לומר כי גם נתרבה בעדיו.
The Gemara questions this explanation: But I can just as well reverse it, requiring two witnesses for a tied document and three for an ordinary one. The Gemara answers: Since the tied document requires more to be done with regard to its ties, it stands to reason that it requires more to be done with regard to its witnesses, requiring three rather than two.
הכל
(3) רַפְרָם אָמַר מֵהָכָא {ירמיהו ל״ב:י״א} וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה זֶה פָּשׁוּט אֶת הֶחָתוּם זֶה מְקוּשָּׁר וְאֶת הַגָּלוּי זֶה פָּשׁוּט שֶׁבַּמְקוּשָּׁר.
Rafram says that there is a different source for two kinds of documents, from here: “So I took the deed of the purchase, that which was sealed, the terms and conditions, and that which was open” (Jeremiah 32:11). When the verse states: “So I took the deed of the purchase,” this is referring to an ordinary document. When it states: “That which was sealed,” this is referring to a tied document. When it states: “And that which was open,” this is referring to the ordinary, unfolded part of a tied document.
ורפרם אמר מהכא – דפשוט ומקושר מן התורה דכתיב ואקח את ספר המקנה וגו׳ ספר זה פשוט כמו ספר:
חתום זה מקושר – שקשור וחתום ותפור בינו ועדיו: גלוי זה פשוט שבמקושר שאר כתיבת כל השטר הוי פשוט וגלוי מדקאמר מצוה מכלל דאיכא בהאי דליתא בהאי:
(זה גלוי) [ואת הגלוי זה פשוט] שבמקושר. פי׳ המקום הגלוי הנשאר מן הנייר תחת הכתב, לפי שהפשוט עדיו חותמים תחת הכתב ומה שישאר מן הנייר גלוי אחר חתימת העדים אין לחוש עליו, לפי שלא יתכן בו זיוף הואיל וכבר חתמו העדים למעלה ממנו תחת תשלום כתב השטר. אבל מקושר כיון שעדיו אינם חתומים בפני השטר אלא אחורי השטר בין קשריו, היה לנו להקפיד שלא להשאיר בפני השטר לאחר תשלום הכתב מקום גלוי מן הנייר שמא יבוא להוסיף בו ענין, קא משמע לן שאין אנו חוששים לדבר זה, ועל זה אמר הכתוב ואת הגלוי. כלומר ואף על פי שנשאר בו בנייר מקום גלוי אין חוששים לו והשטר לעולם כשר, לפי שכיון שתקנו חכמים שיכתוב בפני השטר לאחר תשלום הכתב שריר וקיים, אין כאן מקום חשש זיוף וכדבעינן למימר לקמן.
ויש לפרש זה (גלוי) [פשוט] שבמקושר. שכיון שהעדים מאחרי השטר הן חותמים, נמצאת חתימתם על מקום גלוי, שהרי אין לפני חתימתן כתב אלא נייר גלוי, ואף על פי כן השטר כשר לפי שאין מקום לחשש זיוף כדבעינן למימר לקמן:
הא דאמר להקיש שלשה לשנים כל חד וחד כדאית ליה. פי׳ כל חד וחד מהתנאים שנחלקו בכך כדאית ליה, ועיקר חלוקותן במכות, דתנן על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר אם מתקיימת עדות וכו׳ ר׳ עקיבא אומר וכו׳:
גמרא: ואת הגלוי זה פשוט שבמקושר. פירש הראב״ד ז״ל, פשוט שבמקושר הטופס והתורף ששניהם שוין בו. והרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל פירש, הגלוי הנשאר מן הנייר תחת הכתב, דמה שישאר בפשוט מן הנייר אחר חתימת העדים אין לחוש עליו, שלא יתכן בו זיוף, אבל במקושר שעדיו מאחריו היה לנו להקפיד שלא להשאיר נייר לאחר תשלום הכתב, ועל זה אמר הכתוב את הגלוי, שאפילו כן אין חוששין לו, וכדאמרינן דכתיב ביה שריר וקיים.
רפרם אמר, יש ראיה לדבר מהכא [מכאן מכתוב זה]: ״ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי״ (ירמיהו לב, יא), ״ואקח את ספר המקנה״ — זה שטר פשוט, ״את החתום״ — זה מקושר, ״ואת הגלוי״ — זה פשוט שבמקושר, כלומר, אותו חלק שבשטר המקושר שהוא פשוט,
Rafram says that there is a different source for two kinds of documents, from here: “So I took the deed of the purchase, that which was sealed, the terms and conditions, and that which was open” (Jeremiah 32:11). When the verse states: “So I took the deed of the purchase,” this is referring to an ordinary document. When it states: “That which was sealed,” this is referring to a tied document. When it states: “And that which was open,” this is referring to the ordinary, unfolded part of a tied document.
הכל
(4) הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּין פָּשׁוּט לִמְקוּשָּׁר הָא כֵּיצַד זֶה עֵדָיו שְׁנַיִם וְזֶה עֵדָיו שְׁלֹשָׁה זֶה עֵדָיו מִתּוֹכוֹ וְזֶה עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו.
Rafram continues: With regard to the phrase: “The terms and conditions,” these are the matters that distinguish an ordinary document from a tied one. How so? What are the details that differentiate the two types of documents? This one, the ordinary document, has two witnesses, and that one, the tied document, has three witnesses. And in this one, the ordinary document, its witnesses are signed inside it, on the front side, while in that one, the tied document, its witnesses are signed on the back of it.
״המצוה והחקים״ — אלו דברים שמבדילים בהלכה בין פשוט למקושר, הא [הרי] כיצד? זה עדיו שנים וזה עדיו שלשה, זה עדיו מתוכו וזה עדיו מאחוריו.
Rafram continues: With regard to the phrase: “The terms and conditions,” these are the matters that distinguish an ordinary document from a tied one. How so? What are the details that differentiate the two types of documents? This one, the ordinary document, has two witnesses, and that one, the tied document, has three witnesses. And in this one, the ordinary document, its witnesses are signed inside it, on the front side, while in that one, the tied document, its witnesses are signed on the back of it.
הכל
(5) וְאֵיפוֹךְ אֲנָא מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו.
The Gemara questions this explanation: But I can just as well reverse it, requiring two witnesses for a tied document and three for an ordinary one. The Gemara answers: Since the tied document requires more to be done with regard to its ties, it stands to reason that it requires more to be done with regard to its witnesses, requiring three rather than two.
ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] שהרי לא נתבאר בכתוב כיצד צריך לעשות בכל אחד משני השטרות הללו! ומשיבים: מתוך שנתרבה המקושר בקשריו נתרבה בעדיו.
The Gemara questions this explanation: But I can just as well reverse it, requiring two witnesses for a tied document and three for an ordinary one. The Gemara answers: Since the tied document requires more to be done with regard to its ties, it stands to reason that it requires more to be done with regard to its witnesses, requiring three rather than two.
הכל
(6) רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר מֵהָכָא {דברים י״ט:ט״ו} עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר אִם תִּתְקַיֵּים עֵדוּתָן בִּשְׁנַיִם לָמָּה פָּרַט לָךְ בִּשְׁלֹשָׁה לוֹמַר לָךְ שְׁנַיִם לְפָשׁוּט שְׁלֹשָׁה לִמְקוּשָּׁר.
Rami bar Yeḥezkel said that there is a different source for two sets of halakhot for two types of documents from here: “At the mouth of two witnesses or at the mouth of three witnesses shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15). If witnesses’ testimony is established with two witnesses, why did the verse specify for you that it is also established with three, which is self-evident? Rather, this verse serves to tell you that there is a requirement for two witnesses for an ordinary document, and a requirement for three witnesses for a tied document.
רמי בר יחזקאל אמר מהכא – איכא למשמע דאיכא שני מיני גט:
ע״פ שנים עדים או שלשה עדים עיין לקמן – וצריך למקושר ג׳ עדים ולפשוט ב׳. ומקשינן לר׳ חנינא ולרפרם ולרמי בר יחזקאל וכי כל הני קראי דמוקמת לגט פשוט ולמקושר להכי הוא דאתא:
רמי בר יחזקאל אמר, מהכא [מכאן] יש רמז לדבר: ״על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר״ (דברים יט, טו), ויש לשאול: אם תתקיים עדותן בשנים, למה פרט לך הכתוב שהוא גם בשלשה? אלא לומר לך: שנים עדים לפשוט, שלשה עדים למקושר.
Rami bar Yeḥezkel said that there is a different source for two sets of halakhot for two types of documents from here: “At the mouth of two witnesses or at the mouth of three witnesses shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15). If witnesses’ testimony is established with two witnesses, why did the verse specify for you that it is also established with three, which is self-evident? Rather, this verse serves to tell you that there is a requirement for two witnesses for an ordinary document, and a requirement for three witnesses for a tied document.
הכל
(7) וְאֵיפוֹךְ אֲנָא מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו.
The Gemara questions this explanation: But I can just as well reverse it, requiring two witnesses for a tied document and three for an ordinary one. The Gemara answers: Since the tied document requires more to be done with regard to its ties, it stands to reason that it requires more to be done with regard to its witnesses, requiring three rather than two.
The Gemara questions this explanation: But I can just as well reverse it, requiring two witnesses for a tied document and three for an ordinary one. The Gemara answers: Since the tied document requires more to be done with regard to its ties, it stands to reason that it requires more to be done with regard to its witnesses, requiring three rather than two.
הכל
(8) וְהָנֵי לְהָכִי הוּא דְּאָתוּ כׇּל חַד וְחַד לְמִילְּתֵיהּ הוּא דַּאֲתָא לְכִדְתַנְיָא {ירמיהו ל״ב:מ״ד} שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים לְהַקִּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנַן.
The Gemara asks: And is it so that these verses are coming for this purpose, to teach that there are two types of documents? But each and every one of them comes for its own purpose. The first verse comes for that which is taught in a baraita: When the verse states: “They shall buy fields for money, and subscribe the deeds, and seal them, and call witnesses” (Jeremiah 32:44), it is merely to teach us good advice, that people should carefully document their purchases in order to provide permanent proof of purchase. When the verse states: “So I took the deed of the purchase” (Jeremiah 32:11), this was merely how that incident occurred, and the phrase is not intended to teach any halakhot. When the verse states: “At the mouth of two witnesses or at the mouth of three witnesses shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15), this is stated in order to juxtapose three witnesses with two witnesses for several reasons, as delineated in the dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis (Makkot 5b).
עצה טובה קמ״ל – ירמיה הוא דאזהר להו לישראל כשתקנו שדות צריך לכם לכתוב שטרות ולהחתים עדים ויהא שמור בידכם לפי כשתלכו בגלות שמא יהרגו העדים או יוליכום בשם למקום רחוק ולא ימצאו העדים לפניך צוה להם לכתוב שטרות ולשומרן שלא יכפרו בהם המוכרין. והא נמי דאמר רפרם ואקח את ספר המקנה לאו משום דלהכי אתא אלא מעשה שהיה כך היה ולאו משום דילפינן מיניה כלום. כך אמר המורה ששמע מרבו שכך מצא כתוב שמו 1כן דכתיב המצוה והחוקים מיכן סמכו חכמים לתיקון כל השטרות מן התורה. והאי דרמי בר יחזקאל דעל פי שנים עדים וגו׳ לאו להכי הוא דאתא אלא להקיש ג׳ עדים לשנים בפלוגתא דר׳ עקיבא ורבנן כל חד וחד כדאית ליה כדתנן במס׳ מכות בפרקא קמא על פי שנים עדים או שלשה וגו׳ אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה אלא להקיש ב׳ לג׳ מה ג׳ מזימין את השנים אף שנים מזימין את השלשה ור׳ עקיבא אמר לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר וכו׳ אלא גט מקושר מדרבנן הוא דתקינו הכי והא דקא מפיק ליה מוחתום בספר והעד עדים קרא לאו להכי אתא אלא כדאמרן לעצה טובה אלא דסמך וראיה בעלמא אשכחו למילתייהו:
1. הלשון צריך תקון בכאן קצת וצ״ע
עצה טובה קמ״ל – כדמפרש בריש חזקת הבתים (לעיל דף כט.) כדכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו וגו׳.
בפלוגתא דר״ע ורבנן – במס׳ מכות להקיש שלשה לשנים כו׳.
כל שהעידו הרבה עדים בדבר אחד ונתכונו כלם להעיד אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול או שנים קרובים זה לזה עדותן בטלה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות ואין אומרים תתקיים העדות בשאר אע״פ שנשארו שם שנים או יותר וזהו שאמרה תורה על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים ואם עדות מתקיימת בשנים למה פירט לך הכתוב שלשה להקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה שהרי אין בשאר בכדי שתתקיים העדות אף שלשה והוא הדין למאה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אבל אם לא נתכוונו כלם להעיד שואלין להם אם באו להעיד או שלא באו אלא לראות לבד וכל שלא נמצא קרוב או פסול באותם שבאו להעיד תתקיים העדות בהם ודברים אלו בעדות על פה הא שטר שנמצא אחד מעדיו קרוב או פסול או שני עדים קרובים זה לזה ואין העדים קיימים עד שנשאל להם כן אם יש שם עדות ברורה שכלם ישבו לחתום הרי זו כונה להעיד ואם לאו תתקיים העדות בשאר שסתם הדברים חתמו הכשרים והניחו ריוח לגדוליהם ומלאהו בעל השטר בקרובים כמו שאמרו מלאהו בקרובים כשר וכבר כתבנוה בפרק יש נוחלין:
כבר התחלנו לבאר שכל שיש לחוש לזיוף השטר פסול שלא תקנו חכמים מעשה שטר לתקלה וליתן יד לפושעים ומקום למזוייפים מעתה צריך שתחקור במלאכת המקשר הואיל ועדיו חתומים בין קשר לקשר ואינם חתומים בסוף השטר הרי יש לחוש שמא יוסיף ויכתוב בסוף השטר לאחר תשלום הכתב מה שירצה ויאמר שמכלל עניני השטר הוא שהרי ציירנו שכותב כמו שרוצה אחר הקשרים כדרך שכותבין בפשוט ואין הכרח לצמצם שלא יהו שיטין אחר הקשרים אלא כשטין שבין קשר לקשר ואחר שכן הרי יש כאן מקום חשש לזיוף פירשו מפני זה בגמרא שהמקושר צריך שיכתבו בו שריר וקים אע״פ שאין שם תלויות ומחקין ונעשה שריר וקים כעין חתימת עדים שאם ימצא אחריו תוספת יהא ניכר שזיוף הוא ואין למדין הימנו ועדין אני אומר שמא יוסיף לכתוב אחר השריר וקים מה שירצה או ימחוק ויתלה ויכתוב שריר וקים פעם אחרת אלא שפירשו בגמ׳ שאין כותבין שני שריר וקים ושמא תאמר שמא ימחוק השריר וקיים ויכתוב מה שירצה ויכתוב אחר כן שריר וקים הרי אמרו במקושר שהתלויות שנתקיימו הוא שכשרות בו אחר שנתקיימו אבל המחק אע״פ שנתקיים פסול כל שהוא נראה שהיה ראוי להיות בו שריר וקיים כגון שאנו רואים שכבר נשלמו התנאים והותחל בו נסח שכותבין בסוף השטר כגון ואחריות וחומר וכו׳ וכיוצא בזה ואם נמחק הרבה עד שיש לחוש שמחק הכל וחדש בו דברים פוסלין אותו הא כל שנמחק במקום שלא היה ראוי ליכתב שם שריר וקים כגון קודם נסח שאדם רגיל לכתוב בסוף או אפילו במקום שריר וקיים אם לא היה המחק כשיעור שתי מלות אלו ר״ל כשיעור שייר וקיים כשר ונמצא שאין מקום עוד לזיוף:
הא דאמר להקיש שלשה לשנים כל חד וחד כדאית ליה. פירוש כל חד וחד מהתנאים שנחלקו בכך כדאית ליה ועיקר חלוקותן במכות דתנן על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר אם מתקיימת עדות כו׳ רבי עקיבא אומר כו׳ היכן חותמים העדים רב אמר כו׳ קסלקא דעתך בין קשר לקשר מגואי כלומר בפני השטר תחת תשלום הכתב. והא ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר אין זמן בזה. פירוש נשלם כתב השטר וכל עניניו במקום (הק״ש) הפשוט בלא קשר אי נמי בסוף הקשר הראשון וחשב רבי כי אין בין שאר הקשרים כלום ולפיכך אמר אין בזה זמן אמר לפניו רבי שמעון ברבי שמא בין קשריו הוא מובלע ואם איתא שדרך המקושר להיות חתימת העדים בפני השטר לאחר תשלום השטר בין הקשרים כשראה רבי שכבר נשלם חתימת השטר בכל ענייניו במקום הפשוט בלא קשר אי נמי בסוף הקשר הראשון וחשב שאין בין שאר הקשרים כלום כשאמר אין זמן בזה למה לא אמר אין כאן זמן ועדים. ומהדרינן מי סברת בין קשר לקשר בפני השטר לאחר תשלום הכתב לא בין קשר לקשר מאחרי השטר ואקשינן וכיון שאין בפני השטר לאחר תשלום הכתב חתימת עדים ליחוש דילמא מזייף ומוסיף וכתב בפני השטר לאחר תשלום הכתב מאי דבעי ואומר כי מכלל השטר הוא שהרי אין שם חתימת עדים שיודע שמה שיכתב אחר חתימת עדים אינו מהעניינים שהעידו עליהם. ומהדרינן דכתבי ביה בפני השטר לאחר תשלום העניינים שמעידים עליהם שריר וקיים ונעשה אותו שריר וקיים כמו חתימת עדים ואם נמצא אחריו תוספת בידוע שזיוף הוא ואין ללמוד מאותו תוספת. הרא״ם ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ומקשים על כולם: והני להכי הוא דאתו [ואלה הפסוקים הללו האם לכך הוא שבאו] ללמד על שטר פשוט ומקושר? והרי כל חד וחד [אחד ואחד] מהם למילתיה [לעניינו] המיוחד הוא דאתא [שבא], לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר ״שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום״ (ירמיהו לב, מד) — עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] לעשות קנין שדות בשטר, כדי שתהיה ראיה קיימת לדבר. ומה שנאמר ״ואקח את ספר המקנה״ — הכי הוה [כך היה] מעשה. ומה שנאמר: ״על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים״ — הרי זה להקיש (להשוות) שלשה עדים לשנים, ובענין פלוגתא [המחלוקת] של ר׳ עקיבא ורבנן [וחכמים] בענין זה (במסכת מכות דף ה, ב), מה בדיוק מלמדנו ההיקש!
The Gemara asks: And is it so that these verses are coming for this purpose, to teach that there are two types of documents? But each and every one of them comes for its own purpose. The first verse comes for that which is taught in a baraita: When the verse states: “They shall buy fields for money, and subscribe the deeds, and seal them, and call witnesses” (Jeremiah 32:44), it is merely to teach us good advice, that people should carefully document their purchases in order to provide permanent proof of purchase. When the verse states: “So I took the deed of the purchase” (Jeremiah 32:11), this was merely how that incident occurred, and the phrase is not intended to teach any halakhot. When the verse states: “At the mouth of two witnesses or at the mouth of three witnesses shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15), this is stated in order to juxtapose three witnesses with two witnesses for several reasons, as delineated in the dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis (Makkot 5b).
הכל
(9) אֶלָּא מְקוּשָּׁר מִדְּרַבָּנַן וּקְרָאֵי אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
The Gemara explains: Rather, the entire institution of the tied document is rabbinic in origin, and all these verses that were cited above by various amora’im were intended as mere support for the concept of a tied document, as opposed to actual sources.
אלא, יש לדחות את כל מה שאמרנו, ולומר כך: שטר מקושר הוא באמת מדרבנן [מדברי סופרים], שחכמים הם שתיקנו אותו, וקראי אסמכתא בעלמא [והמקראות שהביאו הם סמך, רמז בלבד].
The Gemara explains: Rather, the entire institution of the tied document is rabbinic in origin, and all these verses that were cited above by various amora’im were intended as mere support for the concept of a tied document, as opposed to actual sources.
הכל
(10) וְטַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְקוּשָּׁר אַתְרָא דְכָהֲנֵי הֲווֹ וַהֲווֹ קָפְדִי טוּבָא וּמְגָרְשִׁי נָשַׁיְיהוּ וְעָבְדִי רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא אַדְּהָכִי וְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתַּיְיהוּ.
The Gemara asks: And what is the reason that the Sages instituted the tied document? The Gemara explains: There was a place where there were many priests, and they were very quick tempered, and they would seek to divorce their wives impetuously. The halakha is that a priest may not marry a divorcée, even his own ex-wife. These priests, who acted impetuously, often regretted having divorced their wives. And therefore, the Sages instituted an ordinance that the bill of divorce for these people should be of the tied format, which is a long, drawn-out process, hoping that meanwhile, their composure would be regained and they would reconsider their decision to divorce.
ומאי טעמא תקינו רבנן גט מקושר – אתרא דכהני הוי דקפדי. דהוו כעסנים ומגרשין נשיהן מחמת כעס ושוב היתה אסורה לחזור לו דכתיב גרושה לא יקחו ולהכי תקינו רבנן מקושר דאדהכי והכי שכותבין אותו כן וממתינים דקושרים ומקפלין אותו ותופרין אותו וחוזרין ועושין כן עד ג׳ פעמים מיתבא דעתייהו וישכך כעסם ויבטלו הגט קודם שינתן לה:
ומגרשי נשייהו – מתוך כעס שהגט פשוט נכתב מהרה וכשנחים מרגזם אינם יכולים להחזיר גרושותיהן כדכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו (ויקרא כא).
תקנו רבנן מקושר כו׳ – מספקא לן בזמן הזה כשכהן מגרש אשתו אם צריך לעשות מקושר כי מתוך התקנה משמע שאין לגרש כי אם במקושר אך לפי שאין אנו בקיאין בו בטוב נכון יותר לעשותו פשוט שהוא קל יותר אי נמי לא תקינו רבנן כי אם באותו מקום ור״י היה אומר דתקינו רבנן מקושר לא שיהא חובה לעשותו כן אלא כדי שלא יפסידו נשותיהן התקינו לעשותו כן.
ושואלים: וטעמא מאי תקינו רבנן [ומה טעם תיקנו חכמים] גט מקושר? ומסבירים: אתרא דכהני הוו [מקום של כהנים היה], והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו [והיו כועסים הרבה ומגרשים את נשיהם], וכהן הרי אסור בגרושה, ואף בגרושתו שלו. ואם יתחרט הכהן, לאחר שישכך כעסו, על שגירש את אשתו — שוב אין לו תקנה. ועבדי רבנן תקנתא [ולפיכך עשו חכמים תקנה] לכתוב סוג שטר מסובך כזה, אדהכי והכי מיתבא דעתייהו [שבין כך וכך תתיישב דעתם של הכהנים] ולא יגרשו.
The Gemara asks: And what is the reason that the Sages instituted the tied document? The Gemara explains: There was a place where there were many priests, and they were very quick tempered, and they would seek to divorce their wives impetuously. The halakha is that a priest may not marry a divorcée, even his own ex-wife. These priests, who acted impetuously, often regretted having divorced their wives. And therefore, the Sages instituted an ordinance that the bill of divorce for these people should be of the tied format, which is a long, drawn-out process, hoping that meanwhile, their composure would be regained and they would reconsider their decision to divorce.
הכל
(11) הָתִינַח גִּיטִּין שְׁטָרוֹת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּחַלֵּק בֵּין גִּיטִּין לִשְׁטָרוֹת.
The Gemara asks: This works out well for bills of divorce, but what can be said with regard to other documents? Why is this procedure used for other documents as well? The Gemara answers: This was instituted so that you should not differentiate between bills of divorce and other documents.
שאר שטרות דליכא למימר בהן הכי אמאי עבדי להו מקושרין. ומשני שלא תחלוק בין גיטין לשטרות שיהיו שוין בכל מעשיהן הואיל וכולהו איקרו גט כדאמרינן לעיל:
שלא תחלוק בין גיטין לשטרות – שאם תפסלנה בשטרות אתי למיפסל אף בגיטין אי נמי אי לא עבדי שטרי חוב מקושר אתי שיניחו לעשותו גם בגיטין אלא מתוך שהורגלו לעשותו מקושר יעשו בגיטין ולפירוש קמא אין להקשות משטרות שאנו פוסלין בעד כותי וגיטין מכשירין ולא גזרינן גיטין אטו שטרות דהתם היינו טעמא משום דאין עדי הגט חותמין זה בלא זה ומדכותי חתים ברישא ש״מ חבר הוא אבל עדי שטר חותמין זה בלא זה.
ושואלים: התינח [זה נוח, מובן] בגיטין שיש טעם לעשותם מקושרים, אבל שטרות סתם מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: באמת בשטרות אחרים לא היה הדבר נחוץ, אלא כדי שלא תחלק בין גיטין לשטרות אחרים.
The Gemara asks: This works out well for bills of divorce, but what can be said with regard to other documents? Why is this procedure used for other documents as well? The Gemara answers: This was instituted so that you should not differentiate between bills of divorce and other documents.
הכל
(12) הֵיכָן עֵדִים חוֹתְמִין רַב הוּנָא אָמַר בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר וְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר אֲחוֹרֵי הַכְּתָב וּכְנֶגֶד הַכְּתָב מִבַּחוּץ.
§ Where do the witnesses sign on a tied document? Rav Huna says: They sign between each tied fold. And Rav Yirmeya bar Abba says: They sign on the back of the written side, taking care that the signatures are exactly opposite the writing, on the outside.
והיכן עדים חותמין – במקושר:
רב הונא אמר בין קשר לקשר – קסבר באותו חלק שבפנים שהניח בין שיטה לשיטה ואותן ג׳ עדים באותן ג׳ שיטות של חלק וסבר כר׳ חנינא בן גמליאל דמתני׳ ואחר כך היו מקפלין ותופרין הקישורין שבהן הזמן והחתימה:
היכן חותמים העדים רב הונא אמר וכו׳, קס״ד בין קשר לקשר מגואי. כלומר בפני השטר תחת תשלום הכתב. והא ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר אין זמן בזה. פי׳ נשלם כתב השטר וכל עניניו במקום הפשוט בלא קשר, אי נמי בסוף הקשר הראשון, וחשב רבי כי אין בין שאר הקשרים כלום ולפיכך אמר אין בזה זמן. אמר לפניו ר׳ שמעון ברבי שמא בין קשריו הוא מובלע, ואם איתא שדרך המקושר להיות חתימת העדים בפני השטר לאחר תשלום השטר בין הקשרים, כשראה רבי שכבר נשלם חתימת השטר בכל ענייניו במקום הפשוט בלא קשר אי נמי בסוף הקשר הראשון, וחשב שאין בין שאר הקשרים כלום כשאמר אין זמן בזה, למה לא אמר אין כאן זמן ועדים. ומהדרינן מי סברת בין קשר לקשר בפני השטר לאחר תשלום הכתב, לא, בין קשר לקשר מאחרי השטר. ואקשינן וכיון שאין בפני השטר לאחר תשלום הכתב חתימת עדים, ליחוש דילמא מזייף ומוסיף וכתב בפני השטר לאחר תשלום הכתב מאי דבעי, ואומר כי מכלל עניני השטר הוא, שהרי אין שם חתימת עדים שיוודע שמה שיכתב אחר חתימת עדים אינו מהעניינים שהעידו עליהם. ומהדרינן דכתבי ביה בפני השטר לאחר תשלום העניינים שמעידים עליהם שריר וקיים, ונעשה אותו שריר וקיים כמו חתימת עדים, ואם נמצא אחריו תוספת בידוע שזיוף הוא ואין ללמוד מאותו תוספת:
היכן עדים – דמקושר חותמין.
רב הונא אמר בין קשר לקשר – וקא סלקא דעתך השתא מבפנים.
אחורי הכתב – כנגד כל הכתב מבחוץ הכי ס״ל לרבי ירמיה בר אבא כדמוכח לקמן דלדידיה מחזיקין חתימת עדים כנגד כל סוף הכתב ולדידיה אינו צריך לכתוב שריר וקיים שמקום חתימת העדים מקיים כל הכתב כנגדו מבפנים.
רב ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ – אי לא אמר אלא אחורי הכתב כנגד הכתב ולא אמר מבחוץ הוה אמינא כנגד הכתב היינו כלפי הכתב ואחורי הכתב היינו למעלה מן הכתב שאינו למטה כשאר חתימות ואי [הוי] אמר אחורי הכתב מבחוץ ה״א אפי׳ בין קשר לקשר קמ״ל כנגד הכתב ולא כנגד הקשר ואי הוה אמר מבחוץ כנגד הכתב הוה אמינא לצדדין.
א ושואלים: היכן עדים חותמין בשטר מקושר? רב הונא אמר: בין קשר לקשר, ורב ירמיה בר אבא אמר: אחורי הכתב של השטר, מצדו האחורי, ויש להקפיד שתהיה החתימה בדיוק כנגד הכתב מבחוץ.
§ Where do the witnesses sign on a tied document? Rav Huna says: They sign between each tied fold. And Rav Yirmeya bar Abba says: They sign on the back of the written side, taking care that the signatures are exactly opposite the writing, on the outside.
הכל
(13) אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא דְּאָמַר בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר קָא סָלְקָא דַּעְתִּין בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר מִגַּוַּאי וְהָא הָהוּא מְקוּשָּׁר דקאתא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְאָמַר רַבִּי אֵין זְמַן בָּזֶה אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי לְרַבִּי שֶׁמָּא בֵּין קְשָׁרָיו מוּבְלָע פַּלְיֵיהּ וְחַזְיֵיהּ וְאִם אִיתָא אֵין זְמַן בָּזֶה וְאֵין עֵדִים בָּזֶה מיבעי לֵיהּ.
Rami bar Ḥama said to Rav Ḥisda: According to Rav Huna, who says that the witnesses sign between each tied fold, it enters our mind that he meant between each tied fold on the inside of the document. But this is difficult, as there was a certain tied document that came before Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda HaNasi, not realizing it was tied, said: There is no date on this document, so it is not valid. Then, Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, said to Rabbi Yehuda HaNasi: Perhaps the date is hidden between the tied folds. Rabbi Yehuda HaNasi opened it and saw that the date was in fact between the tied folds. And if it is so that the witnesses sign between each tied fold on the inside of the document, Rabbi Yehuda HaNasi should have had two objections, and said: There is no date on this document, and there are also no witnesses signed on this document.
ואמר רבי אין זמן בזה – לפי שהיה מקופל ותפור הזמן בתוך הקשורין ולא היה רואהו וקרע רבי את התפירות וחזייה:
ואם איתא – דעדים חתומין בין קשר לקשר ואינן נראין מאי האי דקאמר רבי אין זמן בזה:
אין זמן ועדים מיבעי ליה – דהא לא חזי עדים טפי מן הזמן:
ערך בי סרסין
בי סרסין – א(בבא בתרא ל.) ההוא דאמר ליה לחבריה כל נכסי דבי סרסין מזבנינא לך (בבא בתרא ק״ס:) (א״ב: דבי בר סיסין כתוב).
ערך פל
פל – ב(שבת יא.) לא יפלה את כליו (נדה כ) פלי קורטא דדיותא. ס״א פלי קורטא דגרגושתא פי׳ הי׳ מגלה ומשבר חתיכה מאותה אדמה בלא מים (חולין י) דלמא פלו לה ובדיק לה פי׳ פתח העצם וראה המוח שאין בו נקב וכן פי׳ הא דגרסינן (בבא בתרא קס:) פלייה וחזייה פתח הגט יפשטו וראה הזמן שלי ומנין שהוא לשון בדיקה דכתוב לא תפאר אחריך ומתרגמינן לא תפלי בתרך (נדה כא:) אלא לאו דפלאי פלואי איכא בינייהו פי׳ נפתח החתיכה פ״א אם נתפלחה ונתבקעה כמו פולח ובוקע בארץ עד יפלח חץ כבודו ועדיין לא הגיע להיות כחרש. זה פי׳ מהא דגרסינן (ברכות כה) א״ל זיל עיין אי מתפלליי אפלויי (א״ב פי׳ בל׳ יוני פעל המשבר והפותח ומגלה הדברים).
א. [איינען נאהמען.]
ב. [אונטערזוכען.]
ואמר רבי אין זמן בזה – בתמיה.
ואם איתא – דבין קשר לקשר חתמי עדים מגואי והרי הן מובלעין בין קשריו כמו הזמן אמאי לא קפיד אלא אזמן אעדים נמי הוה ליה למיבעי אמאי אין עדים.
לרב הונא דאמר בין קשר לקשר קס״ד מגואי – ואע״ג דתנן מקושר עדיו מאחוריו איכא למימר דשפיר קרי אחוריו בין שיטה לשיטה לפי (שאין) העד אחורי השיטה שתחתיו.
ואם איתא אין זמן ואין עדים בזה מיבעי ליה – וא״ת לר׳ ירמיה נמי קשה דכיון שהיו אחוריו דרך אורך השיטה והיה סבור בו שהוא פשוט היה לו לפסלו נמי משום עדים שהיו מאחוריו דתנן גט פשוט שכתוב עדיו מאחוריו פסול וכ״ת לא ידע מתני׳ כלל דהא לא ידע שיעשו שטר מקושר עד ששמעה לקמן אבל קודם לכן לא ואפי׳ פשוט שפסול כשעדיו מאחוריו לא היה יודע שהרי במתני׳ דפסלינן ליה היינו משום שלא יעשנו מקושר ויהיה מוקדם וכיון שלא היה יודע כלום במקושר לא היה יודע בפשוט שפסול כשעדיו מאחוריו הא ליכא למימר חדא שאין סברא לומר שרבי לא היה בקי בשטר פשוט ועוד קשה דא״ל ר״ש בריה בין קשריו מובלע מנא ליה רבי לא שנאה ר״ש מנא ליה ועוד אע״פ שלא היה יודע דפסול פשוט שעדיו מאחוריו משום דמקושר מיתני בהדי פשוט ואיכא למימר כמו שלא היה יודע מתני׳ במקושר לא היה יודע גם בפשוט מ״מ היה לו לידע מתני׳ דגיטין (דף פז:) דתנן התם העדים החתומים בראש הדף מן הצד מאחוריו בגט פשוט פסול וי״ל דהיה יודע רבי מתני׳ דפשוט ודמקושר ולא היה יודע דבמקושר שנה מונין שתים עד ששמעה מזונין וכאן היה סבור שלא היו כותבין בין הקשרים שום עיקר השטר לכך היה מתמה אין זמן בזה דלא היה סבור שהיה כתוב בין הקשרים אבל לר׳ ירמיה ניחא שהיה יודע שעדיו מאחוריו וכן יש להקשות ולתרץ לבתר דמשני מאבראי לרב הונא אבל זה קשה דמאי פירכא הא דאעדים לא קפיד כיון שדינם להיות בין קשר לקשר שהרי היה יודע בטיב מקושר וי״ל דהכי קא פריך דאם איתא אעדים נמי היה לו להקפיד שהם עיקר השטר ולא היה לכותבם אלא בפשיטות השטר ודוחק.
גמרא: קס״ד בין קשר לקשר ומגואי – קשה לי אי הכי ליקשי ליה ממתני׳ דקתני מאחוריו ושמא הא דר׳ עדיפא ליה לאקשויי משום דחזו למעשה דאלו במקושר לא פקיעי ואיכא לדחויי מתניתין בשיטי דחיקי.
בד״ה לרב הונא כו׳ שאין העד אחרי השיטה כו׳ עכ״ל כצ״ל אבל אחורי השיטה ודאי מקרי כמ״ש לעיל וק״ל:
בד״ה ואם איתא כו׳ דרך אורך השיטה וה״ה כו׳ ואפי׳ פשוט שפסול כשעדיו מאחוריו לא היה כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בא״ד דהיה יודע ר׳ מתני׳ דפשוט ודמקושר ולא היה יודע דבמקושר שנה כי׳ עכ״ל ולפ״ז ע״כ טעם דפשוט עדיו מאחוריו דפסול לאו היינו משום שעשאו מקושר והוי מוקדם כמ״ש התוס׳ לעיל אלא כאידך טעמא שכתבו התוס׳ שלא נעשה כתיקון חכמים וק״ל:
אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרב חסדא: לדעת רב הונא שאמר בין קשר לקשר, קא סלקא דעתין [עלה על דעתנו] לומר שהכוונה בין קשר לקשר מגואי [מבפנים], כלומר, בתוך החלק המקופל. ויש להקשות: והא [והרי] מעשה היה בההוא [באותו] שטר מקושר דקאתא לקמיה [שבא לפני] רבי, ואמר רבי בתמיהה: וכי אין כתוב הזמן בזה? אמר ליה [לו] ר׳ שמעון ברבי לרבי: שמא בין קשריו מובלע, כלומר, שמא בתוך הקשרים הללו כתבו את הזמן? פלייה וחזייה [פתח אותו וראה אותו], שאכן היה הזמן כתוב שם. ואם איתא [יש] מקום לדברי רב הונא שחותמים בין קשר לקשר: ״אין זמן בזה ואין עדים בזה״ מיבעיא ליה [צריך היה לו לומר], שהרי אף חתימות העדים מצויות בתוך הקשרים!
Rami bar Ḥama said to Rav Ḥisda: According to Rav Huna, who says that the witnesses sign between each tied fold, it enters our mind that he meant between each tied fold on the inside of the document. But this is difficult, as there was a certain tied document that came before Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda HaNasi, not realizing it was tied, said: There is no date on this document, so it is not valid. Then, Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, said to Rabbi Yehuda HaNasi: Perhaps the date is hidden between the tied folds. Rabbi Yehuda HaNasi opened it and saw that the date was in fact between the tied folds. And if it is so that the witnesses sign between each tied fold on the inside of the document, Rabbi Yehuda HaNasi should have had two objections, and said: There is no date on this document, and there are also no witnesses signed on this document.
הכל
(14) אֲמַר לֵיהּ מִי סָבְרַתְּ בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר מִגַּוַּאי לָא בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר מֵאַבָּרַאי.
Rav Ḥisda said to him: Do you maintain that Rav Huna meant that the witnesses sign between the tied folds on the inside? No, he meant between the tied folds on the outside of the document.
אלא בין קשר לקשר במקום חלק מאבראי – כי האי גוונא שיטה אחת היה כותב ומניח אחת חלק וכנגד אותו חלק מבחוץ היה חותם ראובן בן יעקב וכותב שיטה שלישית ומניח רביעית חלק ובאותו חלק מבחוץ כנגדו חותם שמעון בן עמרם ובחלק של שיטה ששית חותם חצרון בן שאלתיאל ומשום הכי כשהיה מקופל ותפור היה נראה חצרון ומש״ה אמר רבי אין זמן בזה ולא אמר אין עדים משום דחזי חד מינייהו אלא הוה מפשפש בתר אחריני:
אמר ליה [לו]: מי סברת [האם סבור אתה] שחותם בין קשר לקשר מגואי [מבפנים] ואין החתימה נראית? לא, הכוונה היא: בין קשר לקשר מאבראי [מבחוץ].
Rav Ḥisda said to him: Do you maintain that Rav Huna meant that the witnesses sign between the tied folds on the inside? No, he meant between the tied folds on the outside of the document.
הכל
(15) וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא זַיֵּיף וְכָתֵב מַאי דְּבָעֵי וַחֲתִימִי סָהֲדִי.
The Gemara questions Rav Huna’s opinion: But let us be concerned that perhaps the party holding the document falsified some information and wrote whatever he wanted. And this is a concern, as there are already witnesses signed on the document. In an ordinary document the witnesses sign immediately following the text, so there is no possibility of adding to the text. A tied document has part of its text written in the folds, but also has a part written on the face of the document on the unfolded paper, before or after the text in the folded part. If the witnesses sign between the folds there is the possibility of writing additional text in the unfolded section.
והואיל דאמרת דעדים בין קשרים חתומים ליחוש דילמא כתב המלוה בסוף כתיבת השטר דבתר הכי הוסיף והלוה אותו עוד ומזייף וחתמי סהדי בין הני עדים ומסתברא דעל כל כמה דכתוב בשטר חתימי וטריף שלא כדין. ומשני דכתב ביה שריר וקיים מקמי דחתימי סהדי:
וניחוש דלמא זייף וכתב מאי דבעי – בסוף השטר שבמקושר שהרי חתימי סהדי בראש השטר בין הקשרים הואיל ואין העדים חתומים בסוף השטר.
ושואלים: אם העדים חותמים מבחוץ (ולא בסוף נוסח השטר, כמו בשטר פשוט), והשטר כתוב מן הצד האחר — וניחוש דלמא זייף וכתב מאי דבעי [ונחשוש שמא לאחר שיחתמו העדים, יזייף האיש ויכתוב מה שהוא רוצה] בתוכו של השטר, וחתימי סהדי [והעדים כבר חתומים] על השטר!
The Gemara questions Rav Huna’s opinion: But let us be concerned that perhaps the party holding the document falsified some information and wrote whatever he wanted. And this is a concern, as there are already witnesses signed on the document. In an ordinary document the witnesses sign immediately following the text, so there is no possibility of adding to the text. A tied document has part of its text written in the folds, but also has a part written on the face of the document on the unfolded paper, before or after the text in the folded part. If the witnesses sign between the folds there is the possibility of writing additional text in the unfolded section.
הכל
(16) דִּכְתִיב בֵּיהּ שָׁרִיר וְקַיָּים.
The Gemara explains: The case is one where it is written in the document: Everything is confirmed and established. That is, every folded document must contain this formula at the end of the text, to prevent forgery, as any writing after this formula would be disregarded.
ומשיבים: דכתיב ביה [שכתוב בו] בסוף כתיבת השטר נוסח האישור: ״שריר וקיים״, ורק לאחר שכתוב הנוסח כך, אז חותמים העדים.
The Gemara explains: The case is one where it is written in the document: Everything is confirmed and established. That is, every folded document must contain this formula at the end of the text, to prevent forgery, as any writing after this formula would be disregarded.
הכל
(17) וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא כָּתֵב מַאי דְּבָעֵי וַהֲדַר כָּתֵב שָׁרִיר וְקַיָּים אַחֲרִינָא אחַד שָׁרִיר וְקַיָּים כָּתְבִינַן תְּרֵי שָׁרִיר וְקַיָּים לָא כָּתְבִינַן.
The Gemara questions this explanation: But let us be concerned that perhaps the holder of the document wrote whatever he wanted and afterward wrote another time: Everything is confirmed and established. The Gemara explains: We write only one declaration of: Everything is confirmed and established; we do not write two declarations of: Everything is confirmed and established. Therefore, anything written after the first declaration would be rejected, even if followed by a repetition of the declaration.
וליחוש כו׳ והרי כתיב שריר וקיים אחריני – ומשני חד שריר כו׳. וליחוש כו׳. ומשני דהאמר ר׳ יוחנן תלויה מקויימת כשירה כגון תיבה או שנים שהשמיט סופר ותלאה וכתבה בין השיטות במקום שהשמיט ובסוף השיטה כשבא לסיימו קיימו דכתב הכי אות או תיבה פלונית דביני חיטי כשירה:
וניחוש דלמא זייף וכתב – אחר ההוא שריר וקיים מאי דבעי וכתב שריר וקיים אחרינא בסוף מה שהוסיף.
תרי שריר וקיים לא כתבינן – והרואה יודע שהוא זיוף.
הא דאמרינן: חד שריר וקיים כתבינן תרי לא כתבינן. היינו דוקא במקושר אבל בפשוט אפילו טובא כתבינן, ובלבד שלא יהא חד בשיטה אחרונה וחד בשיטה שניה שלמעלה ממנה.
ומקשים: וניחוש דלמא [ונחשוש שמא] לאחר שנכתב ״שריר וקיים״ וחתמו העדים כתב מאי דבעי [מה שהוא רוצה], והדר [ואחר כך] כתב ״שריר וקיים״ אחרינא [אחר] על התוספת שזייף והוסיף! ומשיבים: חד [אחד] ״שריר וקיים״ כתבינן [אנו כותבים] בשטר, תרי [שני] ״שריר וקיים״ לא כתבינן [כותבים אנו], ואם נכתב בו פעמיים — הרי החלק האחרון זיוף הוא.
The Gemara questions this explanation: But let us be concerned that perhaps the holder of the document wrote whatever he wanted and afterward wrote another time: Everything is confirmed and established. The Gemara explains: We write only one declaration of: Everything is confirmed and established; we do not write two declarations of: Everything is confirmed and established. Therefore, anything written after the first declaration would be rejected, even if followed by a repetition of the declaration.
הכל
(18) וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מָחֵיק לֵיהּ לְשָׁרִיר וְקַיָּים וְכָתַב מַאי דְּבָעֵי וַהֲדַר כָּתֵב שָׁרִיר וְקַיָּים הָא אָמַר ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן בתְּלוּיָה מְקוּיֶּימֶת כְּשֵׁרָה
The Gemara questions further: But let there be a concern that perhaps the holder of the document erased the declaration: Everything is confirmed and established, and then wrote whatever he wanted over the erasure, and afterward wrote the declaration: Everything is confirmed and established. The Gemara responds: How could this happen? Doesn’t Rabbi Yoḥanan say: A document that includes a suspended correction of text inserted between lines of the document, which is verified at the end of the document, is valid;
ופריך דלמא זייף ומחיק ומשני האמר ר׳ יוחנן תלויה מקויימת כשרה – טעה הסופר והגיה ותלה תיבה או שתים בין שיטה לשיטה ואחר כן קיימה בסוף השטר כמו שאנו כותבין תיבה פלונית דביני חטי שריר וקיים.
[סימן תעא]
אמר ר׳ יוחנן תלוייה מקויימת כשירה. כגון הגהה דביני חטי, כדאמ׳ (כתובות סט ע״א) תלא ליה לויא לרבי ביני חטי. אם מקויימת בסוף השטר, שכתב ׳והגההב פלו׳ דביני חטי שריר וקיים׳, כשירה. כתב על המחק, אם בסוף השטר במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים, פסול אע״פ שמקויים בסוף, דאמרי׳ מחק שריר וקיים וכתב מה דבעא זייוף וקיים בשריר וקיים.
א. לפנינו רב. וכ״ה בראבי״ה סי׳ תתקיט.
ב. כצ״ל. בכת״י והגבהה. בד״פ והיגיהה.
ומקשים: וליחוש דלמא מחיק ליה [ונחשוש שמא מחק] את ״שריר וקיים״ הראשון, וכתב מאי דבעי [מה שהוא רוצה], והדר [ואחר כך חזר] וכתב ״שריר וקיים״! ומשיבים: שטר כזה, שנמחק וחזרו וכתבו בו — אין סומכים עליו כלל, הא [הרי] אמר ר׳ יוחנן: אם היתה תלויה, כלומר, מלה שטעה הסופר ודילג עליה, וכתב אותה בין השורות, אם היא מקויימת, שבסוף השטר כותב שהוסיפו בשטר מלה מסויימת — הרי זו כשרה,
The Gemara questions further: But let there be a concern that perhaps the holder of the document erased the declaration: Everything is confirmed and established, and then wrote whatever he wanted over the erasure, and afterward wrote the declaration: Everything is confirmed and established. The Gemara responds: How could this happen? Doesn’t Rabbi Yoḥanan say: A document that includes a suspended correction of text inserted between lines of the document, which is verified at the end of the document, is valid;
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.